"תמיד הרגשתי שיש משהו לא בסדר, אבל פחדתי להביע את עצמי רק כדי להיות בסדר עם כולם ולא לעצבן אף אחד", מספר ניסים בכר, בן ה-28, לקראת צאת אלבומו הראשון שאת רובו כתב בעצמו, "מאז שאני זוכר את עצמי התנהלתי רוב החיים בצורה פסיבית, ביקשו ממני – אז עשיתי. זה כנראה מה שהוביל אותי בשלב בוגר יותר של החיים למצבים פסיכוטיים".
בכר מספר על החוויות הנפשיות הקשות שעבר לאורך הדרך שבהמשכה החלים בכוחות עצמו והפך למורה בפנימייה שעוזר לנערים להתמודד עם מצבים של דיכאונות שמוכרים לו היטב.
"שמונה שעות של סיכום הצרות"
בכר נולד וגדל בבת ים, אז החלו להתבשל בו ניצני המועקות. "התהליך התחיל בצבא", הוא מספר, "שם עברתי התקף פסיכוטי ודיכאון. השתחררתי זמנית, ומאז התחלתי פשוט לדבר עם עצמי עד שמצאתי פתרונות לבעיות שעברתי. עבדתי במשמרות לילה במשך ארבע שנים במלון הילטון שאפשרו לי מדי משמרת שמונה שעות של סיכום הצרות שלי וניסיון למצוא פתרונות".
בהמשך לקח בכר כמה קורסים של תקשורת בין אישית, יצא לטיול ארוך בתאילנד ובברזיל, וזה עזר. "התגברתי על כל פחד שהיה לי", הוא מספר.
זו באמת הבעיה שהיתה לך לדעתך – פסיביות?
"כן. לפחות ככה אני רואה את זה. כשבן אדם עושה משהו בלי להביע את עצמו, כשבן אדם שקט ונותן לחיים לעבור לידו הוא אוכל הרבה חוסר צדק ובאופן מצטבר הוא מרגיש רע".
לדבריו, "לא תמיד יש מי שיילחם בשבילך. האנשים שנלחמים על שלהם ודופקים 'מרפקים', כמו בשיר של טונה, הם אלה שמגיעים לאן שהם רוצים, והאנשים שלא זזים הם אלה שסובלים כי שום דבר לא משתנה אם הם לא יגידו כלום ולא יבטאו את עצמם כשרע להם".
התהומות ששקע אליהם בכר והיכולת שלו להיחלץ בכוחות עצמו מהמקום הנמוך שהגיע אליו ולצמוח משם משכו אותו לעסוק בתחום שבו יוכל לסייע לנערים במצוקה שחווים משברים ודיכאון. כך הוא הגיע לעבוד בפנימייה, ולדבריו "אני מנסה להביא קצת ממה שעברתי לנערים שסובלים מדיכאון ומאובדנות. אני בספק אם הם יודעים הכל. רק האלבום אפשר לי לשחרר ולספר קצת יותר על מה שעברתי. כשאני שם אני מנסה להיות בשבילם ולהקשיב להם, כי זה בעצם מה שכולנו מחפשים".
"מעודד אנשים לדבר עם עצמם ברגעים שהם לבד"
כבר שנים שבכר לא זז בלי דגל מיוחד שיצר בעצמו, ובחודשים האחרונים הוא מתלווה אליו גם לכל הופעה. "הדגל מסמל את העצמאות שלי", הוא מסביר, "הוא מסמל אמונה בעצמי ואת התהליך שעברתי בהתמודדות הנפשית שלי עם דיכאונות ואובדנות".
בכר מספר ש"התחלתי להופיע עם הדגל רק בשנה האחרונה, כשהחלטתי שאני רוצה סוף-סוף להגשים את החלום שהיה לי במשך שנים. הפעם הראשונה שבאמת השתמשתי בו היה לאודישן בתוכנית "The Four", ומאז הוא בכל הופעה שלי. אגב, לאט-לאט הגדלתי את הדגל ועכשיו חברים שלי מנופפים בו בכל הופעה שלי".
רוצים להישאר מעודכנים?
על מה אתה שר? מה הז'אנר שלך?
"הז'אנר שלי הוא בעיקר ראפ עם משחק על ז'אנרים. כל שיר הוא מחווה לז'אנרים ולשירים שאני אוהב ובעיקר כדי להגיד שזה לא משנה איזה ז'אנר אתה שומע – אני חייב להגיד את מה שאני רוצה והחזקתי בפנים במשך שנים".
תן דוגמה.
"לפני כשנה החלטתי להקליט גרסת כיסוי לשיר של טל מוסרי מהפסטיגל. בהתחלה רציתי לכתוב שיר שמעודד אנשים לדבר עם עצמם ברגעים שהם לבד, זה הפך למשהו שהוא גנאי, שממתג אותם כ'משוגעים' ואני נגד המילה הזאת. על מנת להפוך את השיר שמלכתחילה נשמע מוזר, הייתי חייב מישהו שכבר עשה את זה – וטל מוסרי ביצע שיר כזה בפסטיגל שממש התחברתי למסר שלו והוא חיזק אותי. חשבתי שזה יהיה מגניב, כי לא שמעתי שמישהו עושה קאבר לשיר מהפסטיגל. את השיר שלחתי לפייסבוק של טל, היה חשוב לי שהוא יידע מכך שאני שר שיר שלו. במקרה באותו יום אח שלי, שגם הלחין שני שירים באלבום, פגש את מוסרי בפסטיבל הטבעונות בשרונה ודיבר איתו. טל אגב כתב לי שהוא מאוד אהב את התוצאה".
ומה עם זוגיות?
"לצערי לא, אני עוד לא בזוגיות. אפילו כתבתי על הקושי שלי למצוא בשיר 'את שלי' שייצא בקרוב".
רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה בת ים כאן והיו הראשונים לדעת
תגובות