את שנת הלימודים פתחה שקד חבס בבית הספר יד מרדכי, בו למדה כשהייתה ילדה לפני 17 שנה, כאשר מנהלת בית הספר, אביבית מיסטראל, הייתה המורה והמחנכת שלה בכיתה א'.
חבס, בת ה-24, סיימה את לימודי ההוראה בסמינר הקיבוצים לפני שנה. את שנת שתפ"א היא פתחה לראשונה כמורה מחנכת בכיתה ב', על הרקע האתגרים בעקבות משבר הקורונה. "זה מאוד מרגש. אני מכירה הרבה מורות מבית הספר ואביבית הייתה המחנכת שלי בכיתה א' וב'", אומר חבס, "זה היה מאוד מרגש לפתוח את השנה עם אביבית ועם הצוות, להיזכר בפלאשבקים מלפני כמה שנים", אומרת חבס ומוסיפה, "בית הספר עצמו לא השתנה והערכים לא השתנו. המוטיבציה נשארה אותו הדבר".
מתי ידעת שתרצי להיות מורה?
"ידעתי שאני רוצה לעסוק בחינוך אבל לא ידעתי באיזה כיוון. אני חושבת שיש למורה תפקיד משמעותי בעיצוב של ילדים קטנים".
אל תפקיד מחנכת תלמידי כיתה ב', נכנסה שקד בתקופה לא פשוטה, שבה מערכת החינוך עוד נאלצת להתמודד עם הגבלות הקורונה, והשלמת חומר לימוד עוד מהשנה שעברה אשר מהווה דבר קריטי עבור ילדים שרק סיימו ללמוד קריאה וכתיבה. "הכנתי את עצמי לדבר מאוד מאתגר, לקבל ילדים שהם עדיין לא סיימו את תהליך הקריאה והכתיבה", היא מספרת, "המוטיבציה שלי היא לבוא ולצמצם את הפערים האלה".
איך זה לשבת כקולגה עם המורות שלימדו אותך?
"מאוד מוזר היה לשבת בחדר המורים. אני עדיין מרגישה ילדה קטנה שם. קשה לי לדבר עם הצוות בגובה עיניים, כקולגה. אני עדיים בהלם ומאוד מכבדת אותם ומעריכה אותן. מאוד קשה לי לעשות את ההפרדה הזו. הן מקסימות ובאמת לא השתנו".
לצד התגובות החמימות מן המורות והתלמידים, מתייחסת שקד גם למצב בו נמצא היום מקצוע ההוראה במציאות בה לא פעם אנשי צוות חינוכי נתונים לעבודה קשה תחת לחץ ובמקביל חשופים לחוסר הערכה וביקורות מההורים, שהחריפו בעקבות משבר הקורונה.
"זו עבודה מאוד קשה", אומרת שקד, "אני ארבע שנים עוסקת בהוראה דרך המכללה, וראיתי במסגרת הלימודים שלי מורות מותשות, שלא מתוגמלות. בעיניי יש חשיבות בהפיכת בית הספר למקום שמהווה מעין משפחה שנייה עבור התלמידים והמורים. זו שליחות ובמקצוע הזה חייבים לתת את הנשמה".
א
האמת שזה מה שבזמנו אני עברתי בתחילת דרכי.
למדתי בביס משה שרת בבת ים, חזרתי כמורה מחנכת בבית הספר המשכתי בדרכי וכיום גננת אבל בני הצעיר תלמיד בביהס!!
כך שבהחלט סגרנו מעגל בביהס!
זה היה מרגש ללמד בביס שבו "את למדת"!!
אין ספק שגם המורות שלימדו אותי התרגשו ואף ציינו זאת והרגישו גאווה.