"באותו יום כיפור בשנת 1973, אלברט אחי היה בבית הכנסת כמעט כמו כל עם ישראל. הוא היה עם הבת שלו וכאשר שמע שפרצה מלחמה, הוא לא חיכה. הוא רץ הביתה, לקח מדים, מילא תיק ענק בבגדים ומיהר לנקודת האיסוף של היחידה שלו". כך מספר אדיר בן משה, יו"ר יד לבנים בבת ים.
אדיר בן משה היה אז חייל תותחנים בשירות סדיר ואל היחידה שלו – הגיעה בשורת המלחמה כמה ימים לפני. "היו ימי מתיחות גדולה. היינו בהר חרמון, תדרכו אותנו שיש מתיחות ולא ברור לאן הדברים הולכים. כמה שעות לפני שפרצה המלחמה, קיבלנו הוראה לרדת לרמת הגולן. פרסנו שם את הכלים ולחמנו עם כל הכוחות ימים על גבי ימים. במלחמה הזו, שלושה מאחיי ואני היינו מגוייסים. אימא פורטונה ואבא מאיר דאגו מאוד, חיכו, קיוו, ימים קשים מאוד. ואז, באה בשורת האיוב על אחי אלברט".
אברהם (אלברט) בן משה לחם במלחמת יום הכיפורים עם גדוד חיילי ההנדסה של אוגדת אריאל שרון. למרות התופת מסביב, הוא שרד את המלחמה ואז באה ההיערכות לפריצה לעומק השטח המצרי, חציית תעלת סואץ וכיתור הארמיה השלישית, המהלך הגדול ביותר של המלחמה העקובה מדם. אדיר: "אלברט אחי היה פלס בגדוד 229 חיל הנדסה משוריין באוגדת אריק שרון. הוא נפל ביום ה-29 באוקטובר 1973 כאשר הוא וחבריו נדרשו להיכנס למים באגם המר הקטן כדי לפוצץ מוקשים שהניחו המצרים. המיקוש היווה סכנה גדולה לכוחותינו ולכן – שלחו קודם את לוחמי ההנדסה כדי לטפל במוקשים, עוד לפני מעבר הכוחות. התברר שהייתה שם שרשרת מוקשים ימיים שהתפוצצו בזה אחר זה וללוחמי ההנדסה – לא היה סיכוי. לוחמים רבים נהרגו באירוע הקשה הזה וביניהם אחי. משך כמה ימים הוא הוכרז כנעדר ואז – חמישה ימים אחרי, הגיעה הבשורה המרה אל הוריי".
אלברט ואדיר גדלו במשפחה של הורים יוצאי מצרים שעלו ארצה, התמקמו בשכונת האקדמאים בבת ים וגידלו שמונה ילדים: שתי בנות ושישה בנים. "אלברט היה בנערותו שחקן כדורגל מצוין", מספר אדיר, "הוא היה אחי הבכור, ולמדתי ממנו הרבה. בעבר הנצחנו אותו באמצעות טורנירים בכדורגל בהשתתפות שחקני מכבי יפו, הפועל ת"א והפועל בת ים, אבל השנים חולפות וכולם מתפזרים".
בשירותו בצה"ל היה אלברט לוחם בהנדסה, ועם שחרורו החל לעבוד בנגרות, התחתן ולבני הזוג נולדו לו שתי בנות. "הוא היה אהוב מאוד על כל הסובבים אותו, איש עם נתינה ענקית. לכל מי שהכיר אותו ברור היה שכאשר ישמע את האזעקה, ירוץ ראשון למלחמה", נזכר אדיר.
רוצים להישאר מעודכנים?
במהלך ימי המלחמה ההורים לא שמעו מאלברט. אדיר מספר שכחייל בחזית הצפונית ניסה ככל יכולתו להיות בקשר עם הבית, לעדכן את ההורים, להרגיע, "אבל לא תמיד זה הלך".
"אלברט לחם בחזית הדרומית ואחר שנפל בקרב, חברים מבת ים סיפרו לנו שהוא כבר היה שבור. היה לו קשה, רצה שהמלחמה הזו תיגמר ושכולם יחזרו הביתה", מספר אדיר, "שני חברים מבת ים פגשו אותו בתאג"ד לפני נפילתו, אלה ניסים לביא ז"ל ושאול רגב, שניהם מכרים טובים שלנו. הם ביקשו ממנו שיביא קפה, כי אין להם".
כאשר התרחש האירוע הקשה, הודיע צה"ל למשפחתו של אלברט על היותו נעדר. "ההורים נשברו לגמרי", מספר אדיר, "הם החלו במסעות בין בתי החולים, בירורים בין אנשים, לא נחו דקה, כל הזמן קיוו שהוא בחיים. אחרי חמישה ימים הגיעה הדפיקה בדלת שטרפה את כל התיקוות. אבא ואמא התמוטטו ולא התאוששו עד יומם האחרון. הדפיקה הזו שינתה לתמיד את חיי כל בני המשפחה. זה כאב שלא נגמר, שלא עובר ולא פוחת עם השנים. כאב שתמיד נמצא. אתה כל הזמן שואל את עצמך מה הוא היה עושה היום, איך היה נהנה מהבנות ומהנכדים, כמה חבל שלא זכה. זה מלווה אותי כל הזמן ואין מנוח".
כמו כל חללי צה"ל אז, אחרי המלחמה נקבר אברהם בן משה ז"ל בקבר ארעי בחצרים. באוגוסט 1974 התקיימה ההלוויה והוא נקבר בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. אדיר: "כל שנה אנו שם פעמיים, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום נפילתו במלחמה. מגיעים בני המשפחה, מגיעים לעיתים גם חברים. הכאב גדול".
חלק נכבד מחייו מקדיש אדיר להנצחת אחיו המנוח. הוא רואה בכך שליחות, מתנדב בכל מקום אפשרי, רותם בני נוער, מספר את סיפור המלחמה ההיא, וכבר כמה שנים שהוא משמש כיו"ר יד לבנים בעירו, בת ים. כפנסיונר, אחרי יותר מ-40 שנות עבודה בבנק, חלקן כמנהל בכיר, אדיר עסוק רובו ככולו בפעילות יד לבנים והמשפחות השכולות בעירו. "ההנצחה היא השליחות שלי", הוא מבהיר, "זה המעט שנותר לנו: להנציח את מי שלא זכה. הפעילות עם המשפחות השכולות ממלאת אותי, נותנת מעט נחת, בד בבד עם חיי היום יום הרגילים, אני מקדיש לזה את כל החיים שלי, אני רוצה בעיקר לקרב את בני הנוער לנופלים, למורשת שהשאירו, לדרך שלהם.אני בעצם מקדיש את עצמי ואת חיי למטרת ההנצחה של כל חללי צה"ל באשר הם. יש לנו בבת ים 534 חללים, ואני עושה הכל כדי שבני המשפחות השכולות יחיו בכבוד, עם הנצחה ראויה, עם תקווה, שהכאב העצום שלעולם לא מרפה – ירופד מעט בפעילות המבורכת שאנו עושים".
תגובות