היא גדלה בראשון לציון, עברה לקרית שמונה ומתחילת המלחמה עזבה את עיר מגוריה אבל לא התרחקה הרבה. הוא תושב ראשון לציון. יחד הוציאו דפנה דרוקר וניר פוראי סינגל ראשון בשם "מִכְתָּב לַחֲטוּפִים", המוקדש לחטופות ולחטופים בעזה. (מילים: דפנה דרוקר וניר פוראי, לחן: ניר פוראי, ביצוע: ניר & דפנה, עיבוד והפקה מוזיקלית, נגינה וקולות: ראובן חיון).
"השיר 'מכתב לחטופים' נכתב מתוך משאלת-לב להצליח, בכוח הכתיבה והדמיון, לברוא מציאות טובה ויפה יותר, שבה ניתן לפתח כוחות מיוחדים ולהציל את החטופים, להשיבם סוף-סוף הביתה", מספרת דרוקר. "הקריאה בפזמון לשוב הביתה היא גם משאלתי האישית, לחזור לביתי הנטוש שבצפון. כתבתי תוך מספר דקות את השיר הכולל שלושה בתים וחשבתי שהשיר מתאים להלחנה. לכן שלחתי אותו לחברי הטוב ושותפי ליצירה בחמש השנים האחרונות, ניר פוראי".
דרוקר, בת 54, מעצבת גרפית בהכשרתה, עוסקת לפרנסתה בתחום השיקום בבריאות הנפש. היא התפנתה בלית ברירה מקרית שמונה, שם התגוררה במשך ארבע שנים עד פרוץ המלחמה, אך שמרה על מרחק סביר והיא מתגוררת באיילת השחר. "זה עדיין בצפון, בגליל העליון אותו אני אוהבת אך מעט רחוק יותר מן הגבול", היא מציינת. "גם פה יש מדי פעם אזעקות על כטב"מים ובעקבות היירוטים פורצות שריפות באזור. מדי פעם עושים גיחות לקריית שמונה אבל זו ממש הרגשה של רולטה רוסית, כי בכל רגע עלול ליפול שם טיל. כרגע יש שקט מתוח. אחרי הטרגדיה המזעזעת במג'דל שמס (הראיון נערך ביום שני) ולפני כן הפגיעה הנוראית בזוג מאורטל ברמת הגולן, ברור שתהיה תגובה משמעותית מצידנו ואז תהיה הסלמה במצב".
איך זה משפיע על עבודתך כמדריכת שיקום?
"במסגרת עבודתי אני מסתובבת הרבה בנסיעות באזור הגליל העליון ובגולן ומודעת לזה שאני לוקחת סיכון על חיי. אבל אני מרגישה שחייבת להמשיך לחיות כאן ולסייע למתמודדים אותם אני מלווה ולא לתת לחיזבאללה להכתיב את סדר היום".
רוצים להישאר מעודכנים?
מה הכי מתסכל אותך?
"הכי נורא זו ההרגשה שאין הנהגה שדואגת לנו, אנחנו חיים בחוסר וודאות מתמשך, אין צפי לחזרתנו לבתינו ושאנחנו אחרונים בסדר העדיפויות הלאומי. גם בימים שלפני המלחמה תחינתנו לבניית חדר מיון בקריית שמונה, למשל, נפלה על אוזניים ערלות. וכעת כשאנחנו מפונים אין שום אסטרטגיה, שום תכנית לחזרתנו הביתה. אולי גרוע יותר מצבם של הישובים הלא מפונים הנמצאים בצפון עמק החולה שחיים ומגדלים ילדים באזור מלחמה עם אזעקות, בומים, נפילות ויירוטים כל הזמן ולא יכולים כלכלית להרשות לעצמם לעזוב. פשוט עצוב ומקומם מה שקורה כאן".
שותפה למוסיקה הוא כאמור ניר פוראי מראשון לציון. "אני רוצה שכל מי שנחטפו וקרה להם הדבר הנורא ביותר יזכו לחזור בהקדם לביתם ולחיים טובים", הוא אומר. "כשדפנה אמרה לי שכתבה שיר על החטופים פשוט נדהמתי. היא כתבה על דברים על אנושיים – כוחות שדפנה רוצה שיהיו לה ושבעזרתם יחזרו החטופים הביתה. כשניגשתי להלחין את השיר ראיתי שחסר בו פזמון".
פוראי, בן 51, נולד בתל אביב. הוא התגורר מספר שנים בנהריה אך ילדותו, נעוריו ובגרותו עברו בראשון לציון. "אחרי השחרור מהצבא ניסיתי למצוא את מקומי בעולם המוזיקה", הוא מספר." דודה שלי נתנה לי את מספר הטלפון של יובל בנאי שיעץ לי להקים להקה. נפגשתי עם אפרים שמיר בביתו והוא לא התלהב מהשירים שלי שהיו די בוסריים. בשנת 1997 יצרתי קשר עם השדרן יואב גינאי, שאהב את השיר שלי 'איפה את?' והמליץ לי להקליטו. בזמנו גם אהוד מנור שידר שיר שלי ואמר בשידור חי שאני זמר חדש, שמזכיר בסגנון ובשירה את אביב גפן".
אחרי השירות הצבאי לא הייתה לו אפשרות להוציא שירים חדשים, עד שבאמצע שנות ה-30 לחייו החליט להשקיע יותר במוזיקה ולקח הלוואות מהוריו. "אז הבנתי שאני לא יכול בלי המוזיקה וגיליתי שהיא לא רק עושה לי טוב, אלא שהיא דרך חיים עבורי", הוא אומר. במשך השנים הוציא פוראי מספר אלבומים ובהם "מה שאני" ו"להמשיך", שהשירים שלו עסקו ברצון החזק שלו להמשיך עם המוזיקה ועם העשייה ולממש את עצמו. הוא החל להוציא שירים באופן קבוע ולשלוח אותם לתחנות הרדיו ומופיע באופן קבוע בבית היוצר בנמל תל אביב. הוא עשה שיתופי פעולה רבים עם יוצרות כמו יהודית מליק שירן ודפנה דרוקר והשתתף בפרויקט המוזיקלי "מקורוק" עם טל שגב שהיה מנהלו המוזיקלי.
תגובות