הוא לא רוצה לישון, לא רוצה לאכול, מסרב ללכת למקלחת, מקלל, מרביץ, צועק ומשתטח על הרצפה בהפגנתיות. אתם מבחינים שלא מדובר במקרה חד פעמי, בפריקת עול נקודתית, אלא בהתנהגות שחוזרת על עצמה לעתים תכופות, דפוס התנהגות קבוע שגורם לכם לשאול את עצמכם: למה הילד שלי מתנהג ככה? מה הבעיה שלו? משם הדרך לכעס קצרה, מה שלרוב אינו פותר את הבעיה ולפעמים אף מחמיר אותה. החדשות הטובות: את כדור השלג הזה אפשר לעצור.
הסיבה: איתות לרגשות מצוקה
בשפה המקצועית הדפוסים הללו נקראים "התנהגות מפריעה" והם מטרידים לא מעט הורים. אם בטור הקודם כתבתי על החשיבות של תחושת השייכות ועל כך שכולנו חייבים להרגיש שייכים, להשתלב ולהרגיש חלק מהשדה החברתי – התנהגות מפריעה היא ביטוי למצוקה שבתחושה של אי שייכות. ילד אשר משתלב ומרגיש שייך הוא ילד שמקבל מענה לצרכיו הרגשיים. לעומת זאת, ילד שאינו מקבל מענה לצרכיו כנראה יפעל בדרך שלדעתו תאפשר לו להרגיש שייך. אם ילד מרגיש שהוא אינו יכול לתרום, להשתלב ולהועיל – הוא יפנה לדרך מוטעית ובעצם להתנהגות מפריעה.
התנהגות מפריעה היא איתות לרגשות מצוקה שחווים ילדינו. ילדים אינם מעוניינים להרגיז, להתנגד, לקלקל או להפריע, אך התנהגות זו למעשה מזכה את הילד בהתייחסות אישית ובתשומת לב יתרה. הוא מקבל מענה לתחושת הערך, ההורים מתרכזים בעיקר בו, ובכך הילד משיג את היחס שחיפש בדרך שלילית.
הדרך: מימוש תחושת השייכות
התגובה שלנו להתנהגות המפריעה של הילד תלויה מאוד בפרשנות שלנו. אם אנחנו חושבים שהילד עושה את זה בכוונה כדי לשגע אותנו, כנראה שנגיב בכעס להתנהגות שלו.
חשוב לזכור כי ככל שנבין יותר מה מתחולל בנפשו של הילד נחווה פחות תחושות של כעס, תסכול וחוסר אונים לנוכח התנהגותו. הילד בהתנהגותו בעצם משתף אותנו בקושי ומבקש את עזרתנו, וחשוב שהתגובה שלנו תהיה עניינית, חמה ואוהדת. הרי אם אכן ההתנהגות המפריעה של הילד היא איתות של מצוקה, התגובה שלנו צריכה לתת מענה להעצמת תחושת השייכות שלו ולא להיגרר למאבקי כוח.
במאבקי כוח אין מנצחים. כל "ניצחון" הוא רגעי ובסופו של דבר מערכת היחסים מפסידה ובגדול משום שתחושת הערך נפגעת, גם זו של ההורה וגם זו של הילד. אם ההורה ניצח במאבק הכוח, הילד קיבל אישור שבבית מתנהלים בדרך כוחנית ועל הילד להמשיך במאבק. אם ההורה הפסיד במאבק, הילד הבין שהוא בעל הכוח והשליטה בבית. ולכן מאבקי כוח אינם נותנים מענה לצרכיו של הילד.
רוצים להישאר מעודכנים?
חשוב שנזכור שהתנהגויות מפריעות של ילדים אינן ביטוי של כוונה להפריע לנו ולעשות דווקא. מטרתן לאותת לנו ההורים כי הילד טועה בדרך למימוש תחושת השייכות שלו. התפקיד שלנו הוא לזהות את ההתנהגות המפריעה ולתת לה מענה מתאים אשר יאפשר לילד להרגיש שייך באמצעות תרומה ומועילות, ללא התנהלות כוחנית.
הדרך המומלצת לקבלת מענה לצרכיו של הילד בכדי להגביר את תחושת השייכות והערך היא דרך שיתוף פעולה. דרך זו מועילה לחברה ולפרט ונותנת מענה מעודד, מצמיח, נעים ומלמד. התנהגות המושתתת על שוויון ערך היא תנאי הכרחי ליחסים טובים. בד בבד, אל תשכחו להביע אהבה ללא קשר להתנהגות מסוימת, ולהרבות בעידוד.
וזכרו: לא משנה מה עשיתם עד עכשיו – תמיד אפשר לשנות, ותמיד אפשר אחרת.
לשליחת מייל לאפרת רובינשטיין יוסף ליחצו כאן
תגובות