ביום ראשון האחרון צוין יום השנה ה-55 למותו של אלי כהן, המרגל הישראלי שהועלה לגרדום בדמשק. השנה, בשל מגבלות הקורונה, האזכרה ככלה התכנסות של המשפחה הגרעינית, האלמנה נדיה, שלושת ילדיו, הנכדים והנינה.
"התנועה הציונית הדתית חילקה נרות בנתניה עם תמונתו של אלי ואנשים הדליקו את הנרות בבתי הספר ובבתים. אנחנו, בני המשפחה, התכנסנו וחלקנו את הרגעים איתו ולזכרו", מספרת נדיה כהן.
כהן התגורר עם נדיה בבת ים גם בזמן פעילותו בדמשק. בבת ים, כמו בערים נוספות נקראו רחובות על שמו של כהן ולפני שנה החליט שר התחבורה ישראל כ"ץ, לקרוא לתחנת הרכבת הקלה על שמו של אלי כהן, שחי בעיר יחד עם משפחתו.
את בת ים עזבה נדיה, יחד עם שלושת ילדיה, שנתיים לאחר מותו של בעלה. המשפחה עברה להרצליה, שבה מתגוררת נדיה עד היום."לא מצאנו את עצמנו בתוך העיר", מספרת נדיה על הסיבות למעבר, "בזמנו, ראש העיר והסגנים שלו לקחו את הכסף של התרומות שהגיעו מכל העולם ועשו בו כבשלהם. הדבר היחיד שהם עשו לזכרו של אלי, זו איזו חורשה על שמו שעד היום אנחנו אפילו לא יודעים איפה היא ממוקמת בעיר".
אבל אני מניח שהיית בטקס קריאת החורשה על שמו
"הייתי וזה היה איום ונורא, הגעתי לשם כשאני פצועה נפשית מכל המקרה של אלי. הם לא שאלו אותי מה אני רוצה לעשות עם הכסף ואיך אני חושבת שראוי לשמר את זכרו. פשוט בחרו לנהל את החיים שלנו כמו שהם רצו. כשהבנתי שזה ככה מיהרתי לעזוב את העיר".
בשבועות האחרונים עלתה בתאגיד השידור "כאן" סדרה דוקומנטרית "אלי כהן: לוחם 566". בסדרה בהשתתפות בני משפחתו של כהן, מובא סיפורו דרך הפרוטוקולים ממשפטו בבית הדין הצבאי בדמשק.
"הם עשו בסדרה תחקירים שמביעים את דעתם אבל אין כמו מראה עיניים, מה שהיה בבית שלי אני שומרת לעצמי ואולי נעלה את זה בספר בבוא היום", אומרת נדיה, "אני זוכרת את ההיסטוריה שלנו כדבר כואב מטלטל. אותי לא מעניין מה שקרה בדמשק אותי מעניין מה שקרה בבית שלי. העינויים שהוא עבר זה דברים שהשטן לא ברא. אני הייתי איתו בבית, בחופשה האחרונה שלו, כשהוא ידע שהוא הולך אל מותו, אבל את הזיכרונות שלי אני שומרת לעצמי".
אחת שיודעת מעבר
ידכו שהוא הולך אל מותו ובעצם ניצלו אותו, את מסירותו אולי התום שלו ודאגו להלל ולשבח אותו כשהראש שלו כבר היה מוכן "לתלייה".
המפעילים שלט דאגו להלחיץ אותו וידעו מעבר למה דמסופר על מעורבות הcia בפרשה.
הוא דאג לשדר בדחיפות ולמסור מידע כשפה דאגו לשדר כעט מיידית בתקשורת את המידע.
כל המפעילים היו אשכנזים שדחפו אותו לצופת.
גם בזאת יד סוג של אמירה.
על אף ולמרות נקודות הזכות של שפה, אינטלגנצייה וכיו' לא דאגו לו במיוחד ואפילו לא חשבו על אחר כמחליף למשל.
כואב מאוד.