משפחות רבות הצטרפו למרבה הצער למשפחת השכול החל מה-7 באוקטובר, אותו בוקר נוראי, ששינה את חיינו כמדינה וכחברה. אחת מהן היא משפחת סימינוביץ, ששכלה את בנה החייל גיבור ישראל ליאור ז"ל ב-31 באוקטובר, מספר ימים לאחר תחילת הכניסה הקרקעית לרצועת עזה.
ליאור התגייס באוגוסט 2022 לגדוד "צבר" בחטיבת גבעתי. הוא היה בן 19 וחצי בנופלו. הוא הותיר אחריו את אמו יפית, עובדת באגף החינוך במחלקת קידום נוער בעיריית רעננה, אביו ירון, דילר בבנק לאומי ואחיו עמרי, תלמיד כיתה י"א.
ליאור סימינוביץ ז"ל, צילום פרטי
היחידה של ליאור ז"ל נכנסה לרצועת עזה בתחילת התמרון הקרקעי, ב-27 באוקטובר, 4 ימים לפני שליאור נהרג, באסון הנמ"ר בצפון הרצועה, בו קיפחו את חייהם 11 חיילים ורק הנהג, דניאל מזביץ, שרד. הם היו בין ההרוגים הראשונים בתמרון הקרקעי.
אמו יפית מספרת על נסיבות מותו של בנה האהוב: "בניגוד לשמועות שרצו אז, כבש (דלת) הנמ"ר היה סגור. נורו לעבר הנמ"ר שני טילי אר.פי.ג'י, כאשר הראשון יורט על ידי מערכת מעיל רוח, אבל הטיל השני חדר דרך נקודה פחות מוגנת בנמ"ר ופגע בתחמושת שהייתה בפנים ושהתפוצצה. הנהג דניאל שרד את האירוע הקשה וסיפר לנו אחר כך שליאור היה החבר הכי טוב שלו".
ליאור סימינוביץ ז"ל, צילום פרטי
איך קיבלתם את הבשורה המרה?
"האסון קרה בשעה 9:05 בבוקר. בשעה 20:30 באותו ערב, הגיעו אלינו שלושה קציני נפגעים. ירון ראה אותם והתחיל לצעוק. בתוך תוכי הבנתי כבר מה קרה. הם אמרו לנו שהנמ"ר נפגע אבל לא יודעים אם ליאור נהרג או נפצע, כי לקח המון זמן עד שהגיעו לחלץ אותם ולזהות. הם חיכו איתנו עד 23:00 בלילה ועדיין לא הייתה להם תשובה. התפללנו שליאור רק נפצע, אבל בתוכנו התחושות לא היו טובות. הם חזרו בשעה 1:15 והודיעו לנו את הסיוט של חיינו, שליאור נהרג".
איך מתמודדים עם אסון כזה?
"כמו שאתה רואה, מאוד קשה לי לדבר על זה. צריך המון כוחות על. אומרים לי שאנחנו אנשים חזקים, אבל זה לא נוגד את זה שאנחנו מאוד רגישים ולקחנו את המוות של ליאור מאוד קשה. כל דקה, כל שעה וכל יום זאת פשוט הישרדות. והאמת, הישרדות זה כלום לעומת מה שאנחנו עוברים. מאז שזה קרה, לפעמים כשאני מדברת עם אנשים, אני מרגישה צורך לקחת נשימות, מרגישה שאין לי אוויר. כל דבר קשה. לקום בבוקר, להתלבש, לדבר איתך עכשיו. כל מה שנשמע פשוט הופך לקשה. הראש יודע שזה קרה אבל הלב מסרב להאמין. אנחנו בשוק של החיים שלנו, לא מצליחים לעכל".
רוצים להישאר מעודכנים?
כמה חששת מהכניסה של ליאור לתוך רצועת עזה?
"מרגע שליאור קיבל את השיבוץ לגבעתי התחילו החששות והחרדות. מצד אחד, היינו מאוד גאים בו כי זה כבוד גדול להיות בגבעתי והוא רצה מאוד להיות בגבעתי, אך מצד שני החלו אצלי הפחדים, החרדות והמחשבות. לאחר הגיוס זה רק הלך התגבר ולאחר שהחלה המלחמה הארורה, הפחדים והחרדות גברו משמעותית. גם בעלי ירון, שהוא טיפוס יותר אדיש ורגוע, היה מאוד מודאג. היינו בטירוף. היו לי חלומות זוועה. דמיינתי פעמיים שבאים אלינו הביתה ומודיעים לנו שליאור נהרג וזה באמת מה שקרה בסוף".
ספרי לנו על ליאור.
"כמה שאדבר עליו, זה אף פעם לא יספיק לי. ליאור היה נשמה אחת גדולה, טוב לב שנשפך לו. ידענו שהיה בן אדם טוב, אבל כשקורה אסון כזה אתה מגלה דברים שלא ידעת עליו. חבריו ללימודים ולצבא אמרו כמה הוא היה נשמה אחת גדולה, מלא, וכמה עזר לכולם תמיד בשמחה. הוא היה מאוד חכם וקלטנו את זה עוד מרגע שנולד. הוא היה תלמיד מצטיין, אבל מכיוון שהיה צנוע הוא לא התהדר בזה. הוא היה מאוד מצחיק, ממש קורע וזה היה בא לו בקלות. מאוד אופטימי, רגוע ושלו. היה לליאור שקט כובש, ברגע שדיבר כולם היו מקשיבים לו. הוא פספוס ענקי לכל העולם כולו, כי היה ילד מיוחד כל כך. תמיד עשה את הכי טוב שיכול. הוא מאוד אהב כדורגל. זאת הייתה אהבת חייו עד יומו האחרון והוא אף שיחק מספר שנים במחלקת הנוער של הפועל הרצליה. כשליאור התגייס, הייתה לו גאוות יחידה. דניאל, הנהג ששרד, סיפר לנו שליאור היה המקלען הכי מקצוען והכי מיומן במחלקה, היה מתאמן שעות. לצערנו הרב, המקצוענות לא עזרה לו, כי יש דברים שהם לא בשליטתנו. אנחנו יודעים שהוא חיסל הרבה מחבלים".
ליאור סימינוביץ ז"ל עם אמו יפית, צילום פרטי
יפית אומרת בכאב גדול: "אני מקווה שהוא לא מת לחינם. צריך לזכור שאנחנו פה זכות אותם גיבורים שנהרגו ולצערי בני הוא חלק מהם. אנחנו צריכים להקפיד שהמוות לא יהיה לחינם, כל כך הרבה הקריבו כאן – במותם ציוו לנו את החיים. אין ספק שכל הפילוג הזה בעם כואב מאוד וזאת למרות שיש לנו עם עם נתינה ענקית שמתבטאת במיוחד במצבים קשים. בהלוויה ובשבעה הגיעו כמות אדירה של אנשים, חלקם ממשפחות שכולות וזה היה מאוד עוצמתי. נותר לי רק לקוות שנלמד את הלקחים מכל הפילוג הזה. חשוב לי לומר שעכשיו הביחד הוא החשוב. הגיעו לבית שלנו אנשים מהימין ומהשמאל. כולם צריכים להבין את החשיבות הזו".
הימים שלפני יום הזיכרון ויום הזיכרון עצמו הם קשים במיוחד.
"כל יום הוא קשה וכל דקה מהרגע שאתה קם זה קושי מטורף עם המון בכי, כאב ותחושת פספוס. יש את הימים היותר קשים כמו למשל החגים, יום ההולדת ועכשיו לקראת יום הזיכרון. הכאב הוא עצום והגעגועים נמצאים שם תמיד. מיום ליום זה שורף יותר ויותר וקשה משמעותית".
"ליאור לא השאיר צוואה", אומרת יפית, "אך מצאנו אצלו משפטים שכתב בכיתה י"ב, במסגרת סדנא של ניהול זמן. הוא כתב משפטים מרגשים ומצמררים . זה חלק מאוד משמעותי ונוגע ללב ומצמרר לקרוא לאחר מותו, איך היה רוצה שיזכרו אותו ומה שכתב, זה בדיוק מי שהיה באמת".
אלו המשפטים המצמררים שכתב ליאור על עצמו בכיתה י"ב:
המשפטים שכתב ליאור סימינוביץ' ז"ל
תגובות