נהוראי משה עמר, תלמיד כיתה י"ב בתיכון דרקא המר בבת ים, הוא לחלוטין סיפור הצלחה. הוא נולד לזוג הורים שחזרו בתשובה, ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא היה חרדי שגדל לתוך מסגרות החינוך החרדי. זה נמשך עד כיתה ט', ואז, בעקבות רצונו לקבל תעודת בגרות, החליט לעבור לתיכון דתי-לאומי. "סבלתי המון מהמעבר הזה", הוא מספר, "הפערים החינוכיים היו מאוד גדולים והייתי צריך להשלים את כל החומר הלימודי בפרק זמן קצר. במקביל התחלתי להתנדב בסניף המקומי של בני עקיבא עם ילדים עולים חדשים וכאלה שיש להם בעיות התנהגותיות וכלכליות. מאז שהייתי ילד חונכתי לעזור לאחרים. ההורים שלי תמיד עודדו אותי לחשוב על אחרים קודם".
בהמשך גדל היקף ההתנדבות של עמר, והעיסוק בעזרה לאחרים החל לתפוס יותר ויותר מקום בחייו. "בכיתה י' המחנכת חשפה אותי לתוכנית התפתחות אישית ומעורבות חברתית", הוא מספר, "אני ראיתי בתוכנית הזאת הזדמנות להשפיע על ילדים אחרים ולעזור להם כמו שעזרו לי".
איך עזרו לך?
"עד כיתה ט' למדתי בחינוך חרדי, ואז הגעתי לבית ספר חדש שבו לומדים מקצועות שלא למדתי בעבר. היה לי קשה. באותה שנה הייתי חניך בבני עקיבא. המדריך שלי תמך בי ועזר לי להתקדם ולהתמודד עם הקשיים. לכן החלטתי לעשות אותו הדבר – להביא את כל הקשיים שעברתי בחיים ולנצל אותם כדי לעזור לאחרים".
למרות הקושי בלימודים בחרת גם להתנדב.
"חשבתי על זה המון בזמנו. אני חולה סוכרת ויכולתי בקלות לקבל פטור מהנושא הזה, אבל ידעתי כמה זה חשוב לתרום לסביבה וכמה זה יכול להיות משמעותי עבורי".
למה בחרת דווקא בקבוצה הזו – קושי בלימודים וגם קושי עם חניכים?
"גם אני בא מבית שבו חווינו בעיות כלכליות והנושא היה קרוב ללבי. בכיתה ח' כבר מצאתי את עצמי עובד כדי לפרנס את עצמי. אני זוכר את עצמי כחניך – היו טיולים שעלו כסף ולא יכולתי לצאת אליהם כי להורים שלי לא היה כסף לממן את זה, ונאלצתי להישאר בבית. לא יכולתי לחשוב שעוד נער ייאלץ לעבור את זה".
כדי שחניכיו לא יחוו את עוגמת הנפש שכרוכה בוויתור על טיול בשל עלותו, עמר החליט שהוא יעשה הכל לטובת החניכים שלו. במהלך הלימודים הוא יצא כדי להעביר כסף לטיולים עבור החניכים שלו, ואפילו ארגן מסעות התרמה ברחובות הראשיים של בת ים, לשם הוא יצא אחרי שעות הלימודים כדי להתרים את תושבי העיר לטובת השתתפות חניכיו בפעילויות השונות של התנועה.
"כשהייתי חניך ידעתי כמה זה משפיע, להיות חלק מהפעילויות האלה ולצאת למסעות הללו", הוא מסביר, "ולא רציתי שהחניכים שלי לא יחוו את זה. ואם מה שצריך זה לצאת ולעזור להם עם היכולות שלי, אין סיבה שזה לא יקרה". הוא מספר ש"כל מפגש הוא משמעותי עבורי כי אני מרגיש שאני משפיע עליהם, ואני חושב שהמסעות משפיעים על הילדים בדרך אחרת שלא יכולה לקרות במקום אחר – הם מתנתקים מהבית ומההרגלים שלהם ומגלים הרגלים אחרים של חשיבה על האחר ושיתוף פעולה. הם מתבגרים".
ספר על האופן שבו גייסת כסף
"יצאתי לרחוב הראשי בבת ים בכל פעם לפני מסע, שלוש-ארבע פעמים. התחלתי לגייס כספים. ביקשתי מכל אחד ברחוב שקל. לא רציתי שהחניכים יתביישו אז הלכתי לבד. הם היו בטוחים שלא ייצאו למסע והתאכזבו מאוד. הצלחתי לגייס את רוב הכסף. היו חניכים שלא היתה להם אפשרות להשלים את ההפרש של הכסף שאספתי, אז אני השלמתי להם את ההפרש מהכסף שהרווחתי בעבודה. לא אמרתי להם שהכסף הגיע ממני. החניכים היו המומים ושמחו מאוד. הם התכוננו חודש לפני ולא הפסיקו לדבר על זה. הם נהנו מכל רגע. זה משהו שלא עברו לפני כן".
רוצים להישאר מעודכנים?
נשמע מדהים.
"אני לא מסתכל על זה ככה. מבחינתי מדובר במשהו שכל אחד אחר היה עושה. אף נער לא צריך לסבול כי להורים שלו אין כסף, והיה לי חשוב שהם כולם יהיו חלק מהחוויה שתיצרב להם בתודעה לנצח".
לאחרונה קיבלת את פרס שר החינוך להתנדבות. איך קיבלת את הידיעה על זה?
"האמת שהייתי בהלם מוחלט. הזמינו אותי לראיון ושאלו אותי על ההתנדבות שלי, ואחרי פרק זמן הודיעו לי שזכיתי בפרס. זה בהחלט גאווה לי ולמשפחה, וחשוב לי לציין שאני חושב שמחויבות זה לא משהו שעושים בלית ברירה. זה משהו שצריך לרצות אותו ולעשות אותו מכל הלב. המוטו שלי הוא שאם רוצים משהו מאוד הוא קורה בסופו של דבר, ושחשוב להציב מטרות".
ללמוד ממך
כול הכבוד!